הלענה המדברית ולענת יהודה מוכרות גם בשם  שִׁיח' (Seeh) . מוזכרת בתנ״ך בדברים, משלי, עמוס ועוד. רבי משה בן מימון הרמב״ם, המאה ה־13 סיווג את הלענה בקטגוריית הצמחים ה"חמים והיבשים". רבי מאיר אבן אלדבי המאה ה־14, הזכיר שימוש מסורתי באמבט חם בתוספת לענה לצורך הקלה בתחושת אי־נוחות נשית. אבן סינא המאה ה־11, "הקאנון הגדול" תיאר שימוש מסורתי בשמן המבוסס על לענה להרגעת עור מגורה ולתמיכה בצמיחת שיער. במסורות צפון אפריקאיות נחשבת הלענה לצמח חשוב בחיי היומיום. ניסים קריספיל בספרו 'ילקוט הצמחים' מציין כי הצמח מרכזי בטיפול במערכת העיכול ככלל, ולטיפול בתולעים. בקהילות הבדואיות נחשב השִׁיח' לצמח בעל ערך מיוחד. שתיית תה לענה נחשב כמקל על שיעול ועל הצטננות, מטפל בבחילות וחוסר תיאבון, מחזק את הרחם בנוסף באמצעות לענה הבדואים עושים שימוש בצמח לעזרה בהתכווצויות מעיים, זיהומים וכאבי בטן, כאבי לב (נפשי) מסייעים להגלדת ברית המילה מקלים על מלריה וגזזת. עיסת הצמח משמשת את הבדואים למריחה על עקיצות עקרבים והכשת נחשים. תיעוד מסעות חוקרים מהמאה ה-18 מסופר כי בזמן שחצו את הירדן בצפון ים המלח, נהגו לתחוב שקיק עם הצמח לאף כדי למנוע עקיצות והידבקות במלריה, וכן לשאת שקיק עם הצמח על הבגד. השימוש בצמח בצפון ים המלח (שאינו מקום גידולו הטבעי) מאשר את הסחר בצמח זה בשווקי התבלינים באותה תקופה, ומעיד על חשיבותו.